[יום 2] טקסטים מפעם
*
סִיבִים בִּתְנוּעָה
בַּיִת נִצְבַּע לֹבֶן
צְחוֹקוֹ שֶׁל אָבִי
אני שרוי בשקט כזה
ששומעים עלים שנפלו מהעץ
ופוגעים בקרקע.
יש רעש רחוק של מים,
מדי פעם ציפור מצייצת,
בעיקר דממה.
יש כאן כוכים,
יש כאן מחילות צופנות עולם שלם.
לפעמים כשאני רואה איזו גומה,
אני חושב שטוב היה לו יכלתי להכנס
לתוכה ולהישאר בה כל חיי.
הייתי מתבונן בה מבפנים, הייתי עטוף.
העולם שרוי בתוככי מרחבים סגורים. העולם הוא סגור. כל ניסיון בית הוא ניסיון לשחזור הסגור. אנחנו תמיד שואפים לשרות בדימויי סגירות, לכן גם בשטח הפתוח אנחנו עוטפים את עצמנו בסגירות בלתי־נראית־אך־מדוברת במילה שמים. אב הטיפוס של הסגור הוא הבית. הן דימויי סגירות נראית (תקרה, מכסה) והן דימויי סגירות בלתי־נראית־אך־מדוברת (שולי השביל, קו החוף) מצביעים על הביתי.
תודעת פתוח היא לעולם מתוך פריזמת הסגור. כשאני מדבר על סגירות בלתי־נראית־אך־מדוברת אני מתכוון שלא ניתן להביט בגבול הפיזי בחד משמעיות; שולי שביל דוהים מתערבבים עם יתר-אדמה, משחקי חול ומים לא נתונים לאחיזה, ומי שם קץ לשמיים. בזה אין אני מכוון דווקא אל בלתי הנראות של הסגירות, אלא אל המדוברות שלה. לקו החוף נקרא קו, לשביל נאמר שיש שוליים. בשפה אנחנו מעוררים את החלימה שלנו על הסגור. אנחנו רוצים לשרות בתודעה הביתית ועל פי כן אנחנו משוחחים בשיח עוטף. אילולא היינו מונעים מפריזמת הסגור, לא היינו מעוררים חלום על בית. אנחנו מוצאים וממציאים בית בכל הזדמנות; איזה הבדל יש בין סוכרייה בעטיפה מרשרשת אל מול המון הסוכריות בצנצנת השקופה, כמה רצינו להכנס אל המזוודה ואל המגירה. מדי פעם כשאני שומע מוזיקה אני מדמיין סלון עם פסנתר, אני מנגן בו ואת שומעת. סגירות ביתית. הקול יבקע ויהדהד בקירות.